הגמרא הנלמדת בימים אלו בדף היומי אומרת: "ת"ש אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות ובאחיות בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשווה כסף בפרוטה ובשווה פרוטה לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב"ה מבית שמאי ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר {זכריה ח-יט} האמת והשלום אהבו".

כאשר הייתי ילד צעיר לימים, סיפר לנו בכיתה ה"רבה" בחיידר, כי לפני כמאה וחמישים שנה הייתה מחלוקת בין גדולי ישראל, תלמידי הרבנים התבוננו במחלוקת בעיניים אישיות, לא כבית שמאי ובית הלל אשר רצו לקיים את הפסוק "האמת והשלום אהבו", תלמידי אחד מן הרבנים, תפסו את הרב השני וקשרו אותו לעץ באמצע היער, וסברתם הייתה כי יש לו דין רודף, ולכן מותר להורגו על ידי גרמא, וקשירה באמצע היער הרי היא כגרמא, כי אם יעבור שם אדם יצילו, ואם לא יעבור אדם, הרי שמת מחמת שלא הגיע לידו מזון ואין זה הריגה בידיים.

סיפור זה נחרט בזכרוני עד לעומק העצם, האם בן אנוש מסוגל להגיע לכזאת דיוטא תחתונה, האם העולם היהודי לא הרעיש תבל ומלואו במחאה רבתית אשר אין שני לה? האם לא נכנסו כל עמלי תורה לחשבון נפש עמוק עד לעומק התהום, הכיצד עלתה כך בימינו? האם לא ישבו על הארץ חודשים ארוכים ממררים בבכי על אותו מעשה נפשע וחולני?

את זה לא סיפרו לנו, סיפרו לנו רק עד לאיזה מקום נמוך יכול בן אנוש לרדת.

אך אולי בימים אלו יש בידי את התשובה מדוע לא סיפרו לנו את על הזעזוע הגדול והמחאה רבתית שנעשתה באותם ימים.

במוצאי שמחת תורה הותקף בצורה ברוטאלית אכזרית מאין כמותה מרן הגאון הגדול רבי אשר הכהן דויטש שליט"א ראש ישיבת פונוביז' כאשר בעודו עולה במדרגות המובילות לכיוון הישיבה ניגשו אליו שני בחורים, לא בהסתר לא מאחורי הגב, אלא בפניו ממש, ודחפו אותו בכל כוחם לאחור, ולא הסתפקו בכך אלא חבטו בו לאחר מכן. ר' אשר {זהו שמו המרטיט כל לב בעמל תורתו הידוע זה מכבר קרוב ל40 שנה} נפל לאחור, ראשו נחבט בגרם המדרגות, ורק כובעו הצילו מלקבל מכה בעמוד השידרה אשר תוצאותיה מי ישורנו, שני פרקי אצבעותיו נשברו בו במקום, ובידו השניה הכאבים הלכו וגברו, בעצה עם אחד מעסקני הרפואה ניגש "ר' אשר" לבטרם, ושם חבשו את ידו, תוך שהרופא אומר לו, דע לך שנצלת בנס, מכה קצת יותר חזקה ביד ולעולם לא הייתה יכול לשבת ולכתוב חידושי תורה.

באותו הלילה לא יכל "ר' אשר" לעצום את עיניו, הכאבים הלכו וגברו, ומיד ביום שישי פנה לבית הרפואה מעייני הישועה, שם נחבשה ידו כולה בגבס, אך בליל שבת התברר כי היד השניה פגועה גם היא, והכאבים הנוראיים לא פוסקים, ואף שיווי המשקל שלו איבד משהו.

לב מי לא יחרד, כיצד נוכל לעבור לסדר היום על פגיעה חמורה ונוראה זו?

עצם אי המחאה בכל גזרות העולם היהודי בכלל ושומרי התורה בפרט, הרי היא עדות נאמנה כי גם בדורות הבאים הרבה בחיידר יוכל לספר לילדים, לאיזה תחתית יכול להגיע בן אנוש, אך לא יוכל לספר להם אודות חשבון הנפש אשר נעשה על כל העם היהודי.

החותם בכאב לב הצרוב עד לעומק הנפש.